ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת עידית ברקוביץ), בת.א 24/09 מיום 1.11.12). בית המשפט התבקש לקבל את הערעור, לבטל את הסעד מן הצדק שבית המשפט קמא העניק למשיבה, ולתת פסק דין של פינוי כנגדה. לחילופין, להתנות את הסעד מן הצדק בתשלום פיצוי כספי גבוה יותר.
רקע עובדתי:
1. המערערת, חברה בע"מ (להלן: "המערערת"), היא הבעלים של אולם בשטח כ-135 מ"ר, המצוי בקומת קרקע של בניין ברח' שונצינו תל אביב (להלן:"המושכר" או "האולם"). האולם משמש מזה כשלושה עשורים את המשיבה, אסתר שאשא (להלן: "המשיבה") ואחיה, חיים שאשא (להלן: "שאשא"), להפעלת עסק המוכר חלקי חילוף לרכב (להלן: "העסק").
2. המשיבה ואחיה הם דיירים מוגנים במושכר על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (להלן:"החוק"), בהתאם לחוזה שכירות מיום 1.7.81 (להלן:"חוזה השכירות") ולתוספת לו מיום 8.9.87.
3. מזה כשלושה עשורים העבירו המשיבה ושאשא למערערת דמי שכירות חודשיים. לאחר שנים ארוכות בהן הועברו דמי השכירות כסדרם, נקלעו השניים למצוקה כלכלית, וחלו עיכובים ספורים בתשלומים. השיק עבור דמי השכירות לחודשים אוקטובר-דצמבר 2008 חולל בשל אי פירעון, והתשלום בגין חודשים אלו נעשה ביום 16.11.2008 - באיחור של חודש. בנוסף, לא שולמו במועד דמי השכירות לחודשים ינואר-פברואר 2009, ואלה שולמו רק לאחר הגשת התובענה נשואת הערעור. לטענת המשיבה, עקב קשייה הכלכליים מונה כונס נכסים על המושכר, שלא אפשר לה להיכנס למושכר, כל שכן להתפרנס ממנו.
4. על פי סעיף 19 לחוזה השכירות בין הצדדים, אי תשלום דמי שכירות במועד, מהווה עילה לביטולו של חוזה השכירות ומקנה למשכיר זכות לדרוש את פינוי המושכר:
"
אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו...אזי...יחשב החוזה כבטל ומבוטל...המשכיר...יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר..."
5. סעיף 131 לחוק, קובע כי בעל הנכס זכאי לדרוש את פינוייו של הדייר אם "
לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית...את הזכות לתבוע פינוי." לנוכח הוראות החוק והחוזה, הגישה המערערת תביעת פינוי כנגד המשיבה ושאשא. השניים לא הגישו כתב הגנה, וניתן כנגדם פסק דין בהיעדר.
6. בהמשך, עתרה
המשיבה בלבד לביטול פסק הדין, ובהחלטה מיום 4.6.09 נקבע כי פסק הדין יבוטל כנגד תשלום הוצאות ע"י המשיבה בסך 2,000 ש"ח, תשלום חוב השכירות שנוצר עד לאותו מועד (6 חודשים - 3500 ש"ח לחודש), והפקדה של 17,500 ש"ח בקופת בית המשפט.
7. המשיבה קיימה את ההחלטה, פסק הדין בוטל, והתובענה התבררה לגופה.
פסק דינה של הערכאה הדיונית:
8. נקבע, כי נכון למועד הגשת התביעה, איחרה המשיבה בתשלום שכירות אחד, ולא שילמה כלל תשלום שכירות אחר. משכך, ובהתאם לסעיף 131 לחוק וסעיף 19 לחוזה השכירות, קמה עילת פינוי
וניתן פסק דין של פינוי.
9. בנסיבות העניין, יש מקום ליתן "סעד מן הצדק" שימנע את הפינוי, ולהתנות את הישארות המשיבה בדירה בתשלום כל חובות השכירות ובפיצוי כספי.
10. לצורך ההכרעה בעניין זה נבחנה חומרת התוצאה של הפינוי אל מול הפרת החוק וחומרת המעשה. בענייננו, עילת הפינוי התבססה על שתי הפרות; ההפרה הראשונה - אי תשלום דמי השכירות באיחור של חודש עבור חודשים אוקטובר-דצמבר 2008 - תוקנה טרם הגשת התביעה. משכך, אין לראותה בחומרה יתרה. ההפרה השנייה - אי תשלום דמי שכירות עבור חודשים ינואר-פברואר 2009 - תוקנה בחודש יולי 2009, והגם שמדובר באיחור בתשלום של כ-6 חודשים, יש ליתן משקל לכך שמדובר בחוב עבור חודשיים, ששולם טרם מתן פסק הדין.
11. נוסף על האמור, המושכר מהווה מטה לחמה של המשיבה ופינויה ממנו יגדע את מקור פרנסתה, ובמשך כ-3 עשורים שולמו דמי השכירות ללא איחורים משמעותיים.
12. חומרת תוצאת הפינוי עולה בהרבה על חומרת ההפרות, אשר למעשה תוקנו, ולפיכך הוחלט להעניק סעד מן הצדק, בכפוף לכך שהמשיבה תשלם למערערת סך של 52,000 ש"ח בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הסכום האמור, ייזקף תחילה על חשבון חוב דמי השכירות, והיתרה תהווה פיצוי כספי. לא ישולם הסכום, יבוצע פסק הדין של הפינוי. כמו כן, הפיקדון שהופקד על ידי המשיבה ביום 2.7.09 בסך 17,500 ש"ח, על פירותיו, יועבר למערערת על חשבון דמי השכירות, והמשיבה תישא בהוצאות בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.
דיון:
13.
לאחר שעיינו בטיעוניי הצדדים, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאנו כי דין הערעור להתקבל חלקית, מהטעמים שיפורטו להלן
.
14. המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא, עת העניק למשיבה סעד מן הצדק ולחילופין, שגה בתנאים המקלים שבהם התנה את הסעד.